בחירות בישראל 2019 ומספר זכרונות. בחרו היטב!

מאת אריק צימרמן 14/04/2019

סוף כל סוף יש רוח של שינוי באוויר. כבר כמה עשורים שאני יודע את אותן אמיתות מוסכמות בסיסיות -וכותב עליהן כבר כמה שנים – אשר, אף על פי שציינתי אותן, נראה כי חמקו מאיתנו כאומה של יהודים וכקהל הבוחרים במדינת ישראל.

באופן כלשהו, סבלנו את התעקשותם של הפרוגרסיבים לחסל כל היבט של החברה המערבית, את לחצי התקינות הפוליטית לבצע התאבדות לאומית המונית, ובכל זאת, הנה אנחנו, ואף על פי שעדיין אי אפשר לראות את המטוטלת מתנדנדת לכיוון השני, אנחנו מרגישים את הגרעין ההתחלתי של האפשרות הזאת, בפרק הזמן הקצרצר והחולף בו אנו נמצאים.

הבחירות יתקיימו מחר. אני חושב שאלה אחד ממסעות הבחירות החשובים ביותר בישראל בשנים האחרונות, אם לא בעשורים האחרונים. זמן רב אני מנסה להסביר שהבעיה המרכזית במדיניות החוץ של ישראל אינה ניסיונות “ההסברה” החלשים שלה, יחסי הציבור שלה, השיווק או משהו דומה לכך. הבעיה היא המדיניות עצמה. יחשבו מה שיחשבו אנשים על יהודים ו/או ערבים (רבים לא מחבבים במיוחד את אלה ואת אלה, לפחות בינם לבינם עצמם), המציאות הפוליטית שונה מאיך שאנו היהודים, והישראלים, תופסים אותה.

העולם כולו אינו נגדנו כפי שנדמה לנו. העולם, באופן די נרחב וגורף, מסכים איתנו. וזו למעשה הבעיה שלנו.

שני נושאים כוללים, בעלי קשת משותפת, פוגעים במטרתה של מדיניות החוץ של ישראל להשיג ביטחון לאומי. ראשית, הרעיון הזה שהעולם נגדנו, מבלי להבחין במה שאנו עצמנו מכריזים עליו, ושנית, אי הנכונות שלנו לכפות על אויבינו את ההשלכות, ובאופן ספציפי השלכות טריטוריאליות, כתוצאה של פעולותיהם.

אחד מקטעי הבלוג הראשונים שלי היה מענה לחבר בנושא הדעה העולמית (אותה דעה שאנו כל הזמן מניחים כי היא אנטי-ישראל באופיה). זה מה שכתבתי אז, בשנת 2009, באופן חלקי:

הדוגמאות הן אינסופיות. העניין הוא, שהדבר היחיד שמשנה הוא מה שאנו עושים. אנחנו לא צריכים לשכנע איסלנדים להיות פרו-ישראל, מספיק יהיה לשכנע יהודים להיות פרו-ישראל.

אם העולם מעדיף שנוותר על השטחים אנחנו זועקים לשמים, אבל אנחנו שוכחים שישראל עושה את אותו הדבר. אנחנו שוכחים שהיה “קו סגול” [קו תוכנית החלוקה של 1947] לפני “הקו הירוק” שהעולם רצה שנחזור אליו, אבל העולם שכח ממנו כפי ששכחנו אנו, בגלל שהשגנו עוד אדמה במלחמה שלאחר מכן. הסי אן אן, אויבינו ואזרחינו המפוחדים יזכרו במהרה בקו הסגול, ברגע שנחזור לגבולות הקו הירוק.

אף על פי שהצד הערבי אינו מבולבל ורק רוצה לנצח, הצד שלו מורכב יותר [בשל הנחיתות הצבאית שלו]. הוא זקוק לנקודות מהסי אן אן, והפת”ח “המתון” שלו מסוכן פי מיליון מהחמאס. ישראל כבר לא נמצאת בסכנת כיבוש על ידי החמאס, היא בסכנה חמורה אחרת, שהשמאל השראלי ייתן אותה לפת”ח. השמאל הפוליטי אינו שווה לכל רוחבו. השמאל הערבי מקבל אדמות “בשביל השלום” ואילו השמאל הישראלי נותן את האדמות האלה. גם אני הייתי רוצה להיות שמאל ערבי במצב כזה. אם עבאס היה ליברל אמיתי, הוא היה נעזר במשטרה הפלסטינית שלו (הממומנת על ידי ישראל וארצות הברית) כדי להעיף ערבים מבתיהם ולוודא שישראל תקבל את יהודה התנ”כית שלה “בשביל השלום”.

הצד הערבי אמנם רוצה לנצח, בדרך כזו או אחרת, ואם לא נקבל החלטה, אם לא נבחר לנצח, אנחנו נפסיד.

למרבה המזל, הצד שלנו פשוט יותר, אבל אנחנו הרבה יותר מבולבלים. אנחנו לא צריכים לנצח בפייסבוק או בסי. אן. אן. אנחנו צריכים לנצח במציאות. כחייל, אני יודע שהגיבורים האמיצים שלנו משוועים לזה…לא כולם יודעים את כל זה אבל הם יודעים שמשהו לא כשורה…והם משוועים למנהיג שיוביל אותם לעבר האויב ויצעק “קדימה”, או טוב מכך, “אחריי” לפי המסורת…וכך נטפל באויבינו.

בספטמבר 2011, בכתבה בנושא בקשת האו”ם לעצמאות פלסטינית, ציינתי כמה מהרעיונות המופרכים הקיימים סביב המצב הזה. לאחר תיאור האופן בו המדינות הערביות לא הסכימו לקבל את קיומה של מדינה יהודית, קטנה ככל שתהא, ודרשו בתחילה כי תושמד באופן מוחלט, והרצון לחזור לקווי החלוקה של 1947 (אחרי הפלישה ואבדן האדמות עד למה שהפך להיות הקו הירוק), ובעקבות ההפסד במלחמת ששת הימים שפרצה לאחר מכן, כעת דרשו לחזור לקו השלישי שנוצר לאחר המלחמה:

אנו מגיעים כעת לקו הירוק המפורסם. כעת העולם הערבי כבר אפילו לא ביקש לחזור ל…[קו החלוקה של 1947] אלא לקו הירוק. לו הטריטוריה הזאת הייתה הדרישה היחידה שלהם לשלום, אז היה שלום מלכתחילה, היות וקודם לכן הייתה בידיהם.

בעשורים האחרונים, בעוד ישראל שוב ושוב לקחה צעדים לאחור, יצאה, נתנה שטחים וויתרה, הדפוס התהפך…הקו הישן שנשכח זה מכבר שב לזיכרון הקולקטיבי וכעת יש דרישה לקו הזה. נסיגה מסיני, עזה, לבנון וחלקים גדולים מהגדה המערבית, בסופו של דבר, אף אחת מהאפשרויות האלה לא התקבלה על ידי אויביה של ישראל אף על פי שאושרו על ידי האו”ם. המגמה הזאת לא תיפסק עד שלא ישאר דבר מישראל.

הדבר המעניין הוא שאף על פי שרב הישראלים לא מודעים לכך, מרבית ישראל “הרגילה” שנמצאת בתוך גבולות הקו הירוק, היא “לא-חוקית” במידה שווה לפי האו”ם, ממש כמו השטחים (מחוץ לקו הירוק), ולמעשה, לעיתים קרובות אפילו יותר. הבחירה המפורסמת בה האו”ם אישר למדינה היהודית רצועת חוף קטנה בלבד, ערים וישובים איקוניים רבים בישראל של היום היו מחוץ לרצועה זו. באר שבע בירת הנגב, אשדוד ואשקלון, נצרת מהברית החדשה, עכו הבלתי חדירה – שם הבריטים החזיקו את לוחמי הארגון לפני תלייתם, כל אלה היו מחוץ לקו החלוקה. זה נכון גם לגבי רמלה, לוד, והעיר העתיקה ונמל יפו (השייכת כיום לתל אביב).

מיותר לציין שכל ירושלים הייתה מחוץ לתוכנית החלוקה הזאת, מערב ומזרח ירושלים, העיר העתיקה והחדשה וכן כל הרי יהודה הסובבים אותה, כל אלה לא היו חלק מהמדינה היהודית.

אפשר להכיר תודה על כך שישראל לא נוסדה בבחירות בירוקרטיות במסדרונות המושחתים של האו”ם, אלא במלחמה הירואית על עצמאותה, מלחמה בה הגנה על עצמה, מלחמת הישרדות וחופש על המולדת העתיקה שלנו. ומדוע הערים האיקוניות האלה הינן חלק בלתי נפרד מישראל כיום? אם גם הן נכבשו ויושבו?

אם להיות כנים, אדמות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, הן בעלות אי-לגיטימציה חמורה בהרבה ממה שמכונה כיום “השטחים”, יהודה ושומרון (והגולן). רב ערביי האדמות אשר נתפסו על ידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות בשנת 1949 פונו או ברחו מבתיהם ולא הורשו לשוב אליהם. עד היום, משפחות יהודיות גרות בכל מהבתים האלה…באופן אירוני, באזורים שמאלניים יותר בישראל, כמו תל אביב-יפו, בהם ישראלים בעלי נטייה לשמאל צופים בחדשות בטלוויזיה בבית ששטר המכר שלו שייך לפליט ערבי שחי כעת בסוריה או לבנון, ומקללים בצעקות “מתנחלים” יהודים שחיים ביהודה ושומרון. אני יכול להסכים איתם לגבי ריבונות יהודית כל היום וכל הלילה, אבל אני יודע לכבד רכש פרטי.

לעומת זאת, למרות שהתקשורת עשתה להם דמוניזציה במגרש הביתי ומחוצה לו, מתנחלים אלה אינם אשמים בדבר מלבד היותם יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 לא היו פינויים מקרקעות ותפיסה שלהן, ומשפחות יהודיות אשר חיות על אדמות אלה מורכבות מאזרחים שומרי חוק שקונים או שוכרים את בתיהם ומשלמים מיסים. הם חיים בתחום שיפוט שנוי במחלוקת, ממניעים פטריוטיים ובגלל ערכים מסוימים, אבל הם לא חיים בבתים שגנבו מערבים, הם חיים בבתים שבנו בעצמם ושילמו עליהם בעצמם. רק בישראל המודרנית, העובדה שהם יהודים הפכה אותם למתנחלים דמוניים, מאחר ויהודה ושומרון העתיקות מוכרחות כמובן להיות אזור נטול יהודים לאחר טיהור אתני, כפי שנאמר לנו על ידי כוחות התקינות הפוליטית, במיוחד בשביל הערבי המוסלמי שאינו יכול לשאת את נוכחותם של תושבים יהודים בסביבתו. באירופה, אוסטרליה, קנדה וארצות הברית מוכרח להיות גיוון…פלסטין מוכרחה להיות 100% ערבית מוסלמית, הבנתם?!

אבל בואו נניח את זה בצד…למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על המתנחל הרשע שחי בבית ששכר או קנה באופן חוקי, על יהודה והגדה המערבית כשטח כבוש (או גרוע מכך, בפלסטין) ולא שומעים בכלל על באר שבע, רמלה, יפו, אשקלון וכל השאר? אף אחד בישראל היום אפילו לא יודע מתי העבירו את “קו החלוקה” הדמיוני הזה לטריטוריות שנכבשו במלחמת 1949. התשובה פשוטה. ישראל אומרת שהאזורים האלה שייכים לישראל. והעולם מסכים.

ואל תחשבו שלא היה פושבק. היה יותר מכך, ביחס לעמדתה של ישראל בזמנו והפוליטיקה של המלחמה הקרה אשר הפכו את המצב לקשה אף יותר מכפי שהוא היום.

הנשיא טרומן שלח מכתב לבן גוריון, בו הצהיר שארצות הברית “מוטרדת מאוד” “מתביעותיה המוגזמות של ישראל להגדיל את הטריטוריה שלה בתוך פלסטין”, וכן “דחייתם של עקרונות בסיסיים של ההחלטה שנקבעה באסיפה הכללית ב-11 בדצמבר, 1948”. אזהרות חמורות רבות נשמעו לאחר מכן. בן גוריון והממשלה השיבו שישראל לא נוסדה בעקבות ההחלטה של האו”ם אלא לאחר מלחמת ההגנה בה ניצחה. אוכלוסית הפליטים של האויב הייתה תוצר של עצמה. זו מדינת ישראל וזה הכל (וואו, הייתי מוכן לתמוך בפוליטיקאי כזה ממפלגת העבודה, מה קרה לאנשי השמאל האלו?).

ישראל טוענת שהשטחים של יהודה ושומרון, הגדה המערבית, אינם ישראל….והעולם מסכים.

צריך לחפש באופן די מעמיק כדי למצוא את מי שחולק על כך…איראן, חמאס, דעאש…אולי. מירדן ועד מצרים וערב הסעודית….מאירופה ועד לארצות הברית…וישראל, כן…כולם מסכימים, תל אביב היא ישראל והגדה המערבית צריכה להיות מדינה פלסטינית, והשאר הוא ישראל. אולם, אם מישהו מלבדנו מביע את הדעה הזאת, אנו צועקים “אנטישמיים!” וגם “העולם נגדנו!” במלוא הגרון.

בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, ממרץ (שמאל קיצוני) ועד לליכוד (“הימין” כביכול), ישנה הסכמה גורפת. העם הישראלי מאמין שהם זזים לכיוון ימין, אבל הוא למעשה מצביע לפלטפורמות זהות ולאחר מכן מופתע כששום דבר לא משתנה.

כן, יש “טון” שונה. מפלגת מרץ הייתה מאוד שמחה לתת את ישראל לאויביה, ומצופה ממני להאמין כי ביבי (נתניהו) רק אומר שישמח לעשות זאת, אבל אינו באמת רוצה. ואני מאמין שזה כנראה המצב, אבל זה נורא ואיום למדיניות החוץ, רק גורם לנו ולביבי להיראות כמו שקרנים.

מדיניות החוץ הישראלית מצטמצמת לכדי:

שאלה:

“היי, אז מתי תפסיקו להיות כובשים בפלסטין?”

“אה…אתם יודעים, אנחנו מפריחים את השממה המדברית ומפתחים את האזור!”

“אוקיי, נחמד, אבל…פלסטין?”

“אתם יודעים, אחרי רעידת האדמה בהאיטי היינו הראשונים לעזור! ואנחנו מפתחים חיסונים חשובים ובכל קטסטרופה לאומית שקורית ברחבי העולם אנחנו תמיד מתעקשים לעזור (ללא הזמנה), גם במקומות בהם אנחנו לא רצויים או נדרשים.”

“כן, אנחנו רואים, זה ראוי להערכה, אז כשתפסיקו להיות כובשים בפלסטין, אנשים בטוח יחשבו שזה מאוד נחמד. מתי אתם מתכוונים לעזוב?”

“אבל הטרור! טרוריסטים הם רעים והם מתפוצצים. אנשים רעים מאוד, ואנחנו מייצרים חיסונים!”

“יפה מאוד….כן, כולנו חושבים שטרור זה דבר רע, אולי אם תפסיקו להיות כובשים בפלסטין אז אנשים מסוימים לא ירצו לפוצץ אוטובוסים?”

“כן, אבל חיסונים. והפרחת השממה המדברית. ואומת היי טק. ואנחנו מאמינים כמובן במדינה פלסטינית ובלאום שלהם, אבל טרור. אנחנו נגד טרור, אנחנו צריכים שותף לרעיון השלום, ורק לאחר מכן נוכל להתחיל תהליך לקראת השלום. ואנחנו מוכנים לעשות פשרות כואבות. וחוץ מזה, הילדים שלהם שולחים לעברנו עפיפונים בוערים!”

“כן, ראינו. הילדים שצריכים להילחם נגד מטוסי אף-15 וטנקי מרכבה הציתו עפיפונים כדי להיאבק בכם. די מרשים אם אתם שואלים אותי. אולי כדאי שתפסיקו לכבוש את פלסטין….אבל תודה על החיסונים.”

נתניהו, כחלק מהליכוד של מנחם בגין, עמד באו”ם והכריז שלא רק יכיר במדינה פלסטינית, הוא גם יהיה הראשון לתמוך בזה לפני כל אומה אחרת! הוא דיבר (כפי שרק הוא יכול!) על החיבור העתיק שלנו עם אדמותינו התנ”כיות, על טבעת החותם עם חריטת השם “נתניהו”, אשר נמצאה ביהודה. חותם בן 2,700 שנה מתקופת חזקיה, מלך יהודה. הוא מדבר על הזכות שלנו לאדמתנו, על הזכות שלנו להגן על עצמנו ועל אדמתנו (באופן די משכנע, עליי לומר), ולאחר מכן אומר שייתן את אדמתנו לאויבינו, כדי שיפסיקו לפוצץ אותנו.

אני מחבב את ביבי באופן אישי, ויחד עם רבים אחרים חיכיתי בסבלנות שיהפוך להיות מנהיג הימין, כפי שהשמאל תמיד האשים אותו בהנהגתו. מעולם לא הצבעתי ליכוד, כמובן, אני פטריוט, ימני שמרני, מאמין בחופש (מה שהקומוניסטים מכנים קפיטליזם) אז אין לי כל עניין להצביע ליכוד, אבל תמיד חיבבתי וכיבדתי אותו, וקיוויתי שיום אחד יצטרף אלינו.

בנובמבר 2012, כתבתי על הסכנות של הפיוס, על מחסור בהשלכות טריטוריאליות, ועל מה שיהפוך להיות חילופי אש שגרתיים בעזה. הבעתי גם תקווה שביבי ישתנה.

אולמרט אינו מה שאנו זקוקים לו. הדיווח שלי חזה את סיומו הבזבזני והלא מכריע של מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009.

לכל פעולה יש השלכות, והשיטה האינסופית של עין תחת עין אינה מרתיעה את אויביה האיסלאמיים של ישראל. העזתים והעולם מוכרחים להבין שמי שיתקוף את ישראל (בייחוד כשמדובר בהפגזה אקראית של ערים אזרחיות) יהיה מוכרח לשאת בתוצאות. לפני ששומר המגדלור יאלץ ללכת (ולהפסיק לכתוב כתבות) וכן לעזור לחקק את תגובתו הנבחרת של ביבי, אני רוצה להציג הצעה.

הפינוי הכוחני של גוש קטיף הוא כתם מביש בהיסטוריה שלנו, כתם שניתן כמחוות רצון טוב לאויבינו. הצבא הישראלי יעשה בחוכמה אם יבסס מחדש את האדמות האלה, יהודיות לפי חוק (רבות נרכשו על ידי יהודים במהלך תקופת המנדט הבריטי), ולהכריז כי לא יוחזרו שוב. אגרסיה נוספת מהצד הערבי צריכה להוביל לתגובה דומה.

אם זו אדמה שהאויבים הערבים רוצים בה כל כך, עליהם להבין כי להרוג יהודים יגרום להם לאבד יותר ויותר ממנה, ולא ההיפך, כפי שמסיקים מהמדיניות הנוכחית. יש להציג בפני העולם הערבי בחירה פשוטה למדיי; לקבל בשלום ושלווה את המדינה היהודית הקטנטנה, שלא ניתן כמעט לראותה בכלל על מפת העולם הגדולה, או להתמודד עם התרחבותה. אם זו הייתה הבחירה שעומדת בפניהם, התוצאה לא הייתה נוראית יותר מכך שישראל תיאלץ לקבל את זה שתישאר קטנה.

בכל מקרה, בשני העשורים האחרונים, בדחיפתו של העולם המערבי המטופש, ישראל הציעה אפשרות הפוכה לגמרי…ככל שתהרגו יותר יהודים, כן תקבלו יותר אדמה. וזה הוביל אותה לנקודה בה אנו נמצאים, לאחר נסיגה מלבנון, סיני, שטחי A, שומרון, עזה, גוש קטיף, ואויבינו מאיימים על העולם תחת עננת איראן, ומקיפים אותנו מכל עבר.

השלום והיציבות שהושגו בעבודה קשה ובעקבות מלחמות כמו ששת הימים ומלחמת יום כיפור, שלום ויציבות שהבינו אפילו אויבינו, אנשים כמו מובארק, טנטאווי וסולימאן (כעת חוסלו כולם על ידי איסלאמיסטים בגיבוי מערבי), אבדו לטובת עשורים של חולשה ופיוס.

תחת הנהגתו של ביבי נתניהו, אנחנו כעת בידיו של אחד המנהיגים הטובים יותר שהיו לנו מזה זמן רב, וישראל עומדת מאחוריו; כחלק מהתומכים חסרי המעצורים ביותר של העולם המערבי, אנחנו רוצים לעמוד יחד עם חברים, אבל נעמוד כך או כך.

בכתבה רצינית וקצת יותר מעמיקה שפרסמתי ב-19 בנובמבר 2012, הרחבתי על “הסכנה בשלום“….קיוויתי כנגד כל התקוות שהממשלה הישראלית תהיה מסוגלת לכפות את רצונה על האויב, לפחות לשים מחיר על חייהם של יהודים תמימים שנרצחו. חזיתי נכונה כי מאחר ופגעו בתל אביב, הממשלה תיאלץ “להפגין כוח” אבל לא באמת תעשה דבר מלבד להעמיד את חיילי צבא ההגנה לישראל בסכנה.

להלן, שתי סיבות לכך שעזה לא מראה כל חשש מפלישה פתאומית של הצבא הישראלי, לא באוכלוסיה הכללית ולא בתוך הממשלה שלה, ממשלת חמאס.

ראשית, בגלל ההתנהלות האבירית והמוסרית של צה”ל. האוכלוסיה העזתית יודעת שהחיילים הישראלים לא ירצחו, יגנבו או יאנסו. הם גם לא יבזזו. מחלקה צבאית עשויה להיכנס לבית כלשהו ולחפש מסתורי נשק. במידה ולא ימצאו נשק, יצאו מהבית מבלי לפגוע במשפחה הערבית.

שנית, האויב הערבי לא רואה השלכות פוליטיות. נכון, צה”ל יכול להיכנס לעזה ולהחליף מהלומות עם הארגון, אבל הוא גם יספוג חללים והעולם יגנה אותו. לאחר מכן, צה”ל פשוט יצא ועזה תישאר בדיוק באותו המקום בו היא נמצאת עכשיו. לחמאס יהיה די חומר לפרופגנדה לשנים הקרובות. אפשר לתלות קשיים כלכליים בפלישה, והם יכולים להציג את עצמן כמגנים אמיצים אשר התגוננו בפני הכוח העצום של צה”ל, גם אם כל מה שעשו היה לשגר טילים לעבר ישראל כדי לדחוף אותה לפלישה, ואז לברוח ולהתחבא עד שתשוב להתקיים. ישראל, אשר עייפה כבר מפלישות נטולות השפעה לטווח ארוך, שוב תתפתה לשחד אותם עם “אדמה תמורת שלום”.

אם כן, הגיוני למדיי כי ישות חלשה יותר תחשוש לעודד את פלישתה של ישות שכנה גדולה וחזקה יותר, אבל עזה אינה חוששת. ישראל מוכרחה לשנות את המאזן הזה. עזתים צריכים להיות מבועתים משיגור טילים על ערים ישראליות. הם אינם מבועתים מכך. להיפך, הם מעודדים את זה.

אחד משני הדברים האלה מוכרח להשתנות. אני טוען כי הראשון אינו צריך להשתנות, כלומר צה”ל צריך להישאר צבא מוסרי ואבירי. זה מותיר אותנו עם האפשרות השנייה. כשתוקפים אותנו, מוכרחות להיות השלכות פוליטיות לכך, ובזאת איני מתכוון שנציע “שטחים תמורת שלום”, דבר שהופך להיות מחווה (אשר באופן היסטורי הצד החלש יותר לרב משלם לצד החזק, ולא ההיפך).

באותו המאמר, חזרתי וסיכמתי את הנושא של ביבי, בנימה שיש בה תקווה:

מוכרחות להיות השלכות ארוכות טווח לירי טילים על ישראל. מוכרחות להיות השלכות לכך שמממנים רשתות טרור אשר רוצחות את אזרחיה ללא כל אבחנה. מוכרחות להיות השלכות לכך שמנסים להשיג נשק גרעיני באותה העת בה מעודדים את השמדתה של ישראל. אם ישראל לא יכולה ליצור את ההשלכות האלה, היא מאבדת את זכותה ההיסטורית להתקיים. אנטרופיה וואקום של אבדון מזמנים את החלשים שאינם מצליחים להחזיק מעמד.

אם ממשלות העולם החופשי ינסו למנוע את ההשלכות האלה על אויבי ישראל, הם יהיו אשמות בחולשה וצביעות ויעמדו בקרוב על הכוונת.

אם ממשלת ישראל לא תיצור את ההשלכות המדוברות, אז ללא ספק, אין לה זכות לפקד על הצבא האזרחי הבלתי שביר שלה. ביבי, אנו מחכים לפקודתך.

בינואר 2013 יצרתי טבלה לבוחר לקראת הבחירות הקרובות, והיא עדיין רלוונטית למדיי לבחירות של מחר (מלבד מספר יוצאים מן הכלל ברורים, הבולט מכל הוא פייגלין עם מפלגת זהות [הוא היה חבר ליכוד בזמנו]).

לחצו על הטבלה כדי לקבל תקריב.

לאחר הבחירות, בתחילת שנת 2013, “הימין” הרגיל יצר ממשלה…ממשלה בעלת אמונות זהות לאמונות של השמאל. התערבות ממשלתית בכל, כולל ענייני דת, סוציאליזם ונתינת המדינה לאויבינו. במאמר אשר מתאר את סיפוריהם האמיתיים של “המתנחלים” בפירוט רב, כתבתי על התיישבות ספציפית, מעלה רחבעם, ועל האופן בו הממשלה שלנו, מיד לאחר הבחירות, חזרה לפעילות של פינוי יהודים מיהודה.

והנה, מאותו שרשור בנושא עזה:

עזה היא דוגמא מצוינת…תמיד ישנו “עניין עזה”; עזה עצמאית מאז אוסלו בשנות ה90, ולאחר מכן העניין גדל לפני כמעט עשור עם ההתנתקות והפינוי של עשרת אלפים היהודים מגוש קטיף…לא משנה מה, היא נותרת “כבושה”. במקרה הטוב ביותר, אם ישראל בפנים, היא כובשת, אם היא נסוגה, היא מטילה עליה “מצור”. כל העסק היה מצחיק באופן אבסורדי לגמרי לולא היה עצוב כל כך. אנחנו (ישראל) יכולים להאשים רק את עצמנו על כך שאנו בורים, חלשים וטיפשים.

כתבתי שוב ביולי 2014. אותו בלוקבאסטר קולנועי של עונת הקיץ….ההתלקחות של עזה. מילואימניקים נקראו לשרת ונשלחו לגבולות, כדי לשמש כמטרות אנושיות לאימונים של החמאס והג’יהאד. לאחר מכן, הסולחות המבישות הבלתי נמנעות והפסקות האש החד צדדיות האבסורדיות, וגרוע מכך, הפסקות אש הדדיות עם קבוצות שהחוק שלנו תופש כארגוני טרור (הפסקות אש מהסוג שגרמו למר אביגדור ליברמן המכובד לפרוש מהממשלה ולזרז את הבחירות שיתקיימו מחר).

טילים נופלים מכל עבר ושלושה בחורים צעירים נרצחו כשניסו להיאבק בחוטפים הטרוריסטים שלהם בגוש עציון (במרכז יהודה), ועדיין קיוויתי שתהיה פעולה כלשהי. אפילו פעולה קטנה.

אם ישראל אינה יודעת איך ליצור וליישם השלכות לגיטימיות יותר, אפילו קצת יותר, על כך שפועלים לקראת השמדתה, אם אינה יכולה לשים מחיר על כך שפוגעים באזרחיה, קונספט פשוט שכל אומה מוכרחה ליישם, אז אויבינו צודקים ואין לה זכות קיום. אם אנו מסרבים להתקיים, על ידי שימוש באותו הכוח ואותה המוסריות שניתנו לנו על ידי אלוהים, אין לנו זכות לחיות על האדמה הקדושה הזאת, שרבים כל כך חומדים אותה.

ביבי, הורה לנו להיכנס לעזה, הורה לנו להעניש את אויבינו, ואז לסגת לקו של שנת 2005…המחבר הכנוע הזה מחכה להוראותיך, יהיו אשר יהיו, השנה אינה 1973 ואנחנו לא מדברים על תעלת סואץ….אפילו לא 1967, עזה וסיני….זה בסך הכל צעד אחד קטן קדימה….חזרה לשנת 2005, כדי שהאויבים שלנו ידעו, שכמו אייל, גלעד ונפתלי, לא ניעלם בשקט לתוך הלילה.

מאמר שכתבתי קודם לכן, לאחר רצח הצעירים, הסתיים כך, “…אני חושש מאוד, שבסופו של דבר לא נצליח להציל אותם וגם לא ננקום את מותם.”

ביולי 2014, עדיין הייתי בשוק ממלחמת יחסי הציבור המגוחכת שהתנהלה, וכן הייתה הכחשה מוחלטת לגבי המלחמה האמיתית שהתרחשה במפתן דלתנו. התייחסתי להלך הרוח הרווח במאמר שנוסח בשפה משעשעת יותר וכן בתמציתיות רבה יותר:

אנחנו ממשיכים לומר שאנו תומכים בביבי ובממשלה הישראלית, לא משנה מה יעשו…ובכן, אין כל גבול…ואני לא אתמוך בביבי אם יסרב להגן על האומה אשר סמכה עליו וביקשה שינהיג אותה. נראה שאביגדור ליברמן ונפתלי בנט קרובים לנקודת השבירה שלהם לגבי אי נקיטת פעולה ממשלתית.

אני לא רוצה ראש ממשלה שמעורר כבוד על ידי כך שהוא מספר לסי אן אן שלישראל, כמו לכל מדינה אחרת, יש זכות להגן על עצמה. תקראו לי משוגע אבל אני רוצה ראש ממשלה שדואג לכך שישראל תגן על עצמה כל פעם שתותקף.

אחרי שיעשה זאת, וישיג את הדבר הזה שישראלים שכחו את קיומו, משהו שהכירו היטב; ניצחון…אז הזכות הזו כבר לא תהיה רלוונטית, היא תהיה טאוטולוגית, אותה זכות של ישראל להגן על עצמה כמו כל מדינה אחרת. זה עתה הגנת עליה.

למעשה, בזמנו, מר אביגדור ליברמן לא יכול היה לשאת עוד פעולות שמאלניות מבישות על ידי “ממשלת ימין” כביכול, והוא התפטר, על כן הבחירות אשר יתקיימו מחר. בנט התגלה כהרבה פחות…ובכן, פשוט הרבה פחות, ובוודאי גמיש יותר. ליברמן התפטר על אף העובדה שאהב להיות שר ההגנה, ועשה זאת למרות הסיכון הפוליטי העצום. התקשורת במהרה האשימה וטענה כי התפטרותו היא תעלול פוליטי. כפי שציינתי אז, שום דבר לא יכול להיות רחוק מהאמת. לליברמן היה סיכוי קטן מאוד להיות שוב שר החוץ, ואף פחות מכך סיכוי להיות ראש הממשלה, וסיכוי סביר להיות שר כלשהו באופן כללי. פשוט לא יכול היה להמשיך להיות שר ההגנה כשישראל כורעת ברך מול בריוני החמאס.

אבל אנחנו כורעים, כפי שכבר הסברתי, מפני שאנו מסרבים לקחת בעלות על האדמה.

אותו המאמר מתאר גם:

אף מדינה לא תהיה מוכנה לשאת פגיעה של מאות טילים….נכון, אף מדינה מלבד ישראל.

אנחנו כל הזמן צועקים שלישראל יש זכות להגן על עצמה, אבל אנו מסרבים להגן על עצמנו.

זה לא מועדון דיבייט, זו מלחמה אמיתית…ואנחנו צריכים באמת לנצח בה אחרת באמת נפסיד.

מבלבלים אותי לגמרי אותם האנשים שכל הזמן מלכלכים על אויבינו…”תראו איזה אכזריים…אין להם גבולות…תראו איך זייפו את התמונות האלה, אל תאמינו להם!” אמממ….למי אכפת?! אוקיי, הם באמת אכזריים…חלק מהם עורכים תמונות ומזייפים אותן…אז? אנחנו מצפים שהעולם יגיד, “בסדר, אז לכו תהרגו את כל הערבים בעזה ובגדה המערבית, לא היה לנו שום מושג שהם מזייפים תמונות כדי לגרום לישראל להיראות רע!” זו הציפיה שלנו?

או שמישהו שתומך במדינה פלסטינית ישתכנע לפתע שלא לתמוך רק בגלל שערבי כלשהו שיקר לגבי תמונה של ערבים שמפגיזים אותם…זה מגוחך…העניין הוא שחיל אוויר מפגיז, והם רוצים להפסיק את זה, אז הם מעלים תמונות, אמיתיות, מזויפות….שיהיה….האמת היא שהפוסטים האלה (שלנו) רק מחזקים את התמיכה בערבים.

ואם יהודי יפיץ תמונה מזויפת של ערבי הורג אשה זקנה? האם ישראל תאבד את הזכות שלה להתקיים או להגן על עצמה בעקבות זאת?

אנחנו לא מעלים נושאים אמיתיים אשר מזכים אותנו בתמיכה כלשהי (ניתן למצוא כאלה בבלוג שלי), אנחנו סתם מתלוננים באופן פתטי לגמרי. מנטליות של קורבנות יהודית במיטבה.

הדבר המשונה ביותר מבחינתי הוא הפוסטים שמתחרים עם הסבל של העולם הערבי. הפוסטים האלה לא הולכים לשום מקום, מאחר ומטוסי האף-15 בעזרתם אנו מפגיזים את עזה, הרבה יותר יעילים מקופסאות הפח המעופפות שהחמאס משגר לעברנו.

שוב, ממרץ ועד לליכוד, ערפאת ואבו מאזן (הנה, מאמר נפלא עליו), כולם אומרים את אותו הדבר….מדינה פלסטינית. אבל אנחנו המומים כשמישהו אחר אומר את זה. ישראל, זה לא הימין, זו דעה של השמאל.

במאמר כתוב היטב מאוגוסט 2014, שטחתי בפירוט רב את כל המצב עם עזה. רקע, הזדמנויות, סיכונים, רעיונות מופרכים נפוצים, הכל.

כבר לא הייתה לי כל ציפיה שניישם השלכות טריטוריאליות, ולו הקטנות ביותר, על אויבינו, וסיכמתי:

המטרה היא פשוטה, יש לנו אויב, אמנם חלש באופן יחסי, אבל יש להביסו; ישראל שכחה שמלחמות מסתיימות על ידי ניצחון של אחד הצדדים. המסלול הנוכחי של ישראל הוא ההיפך המוחלט מהאסטרטגיה הישירה והפשוטה הזאת. קמפיינים אוויריים יקרים, קטלניים, מסיביים וחסרי תועלת, סובלנות כלפי הפגזות אינסופיות של הערים שלה…שימוש לרעה בצבא וחוסר כבוד לחיי המילואימניקים על ידי שליחתם לסכנת חיים עם הגבלות אבסורדיות על הבסת האויב…כל זה מוכרח להיפסק, או שעתידה של ישראל יהיה עגום מאוד.

במאמר נוסף, ביססתי טענות לטובת השלכות טריטוריאליות, והקמה מחודשת של גוש קטיף, אבל הפעם כשהציפיות מהסצנה הפוליטית הנוכחית בישראל נמוכות, גם התוכנית הצנועה הזאת תהיה מדהימה. בעוד ישראל והעולם ממשיכים להתווכח ולהסתובב במעגלים, החמאס אינו מבולבל, הוא ממשיך להילחם, יודע כי בעזרת נחישות יוכל גם לנצח יום אחד…הוא מבולבל מהיבט אחד בלבד, אינו מאמין שישראל מסרבת לנצח.

אני לא מזלזל באומץ של אויבינו, ואם המנהיגים שלנו היו פועלים עם עשירית מהאומץ שלהם המלחמה הייתה מסתיימת כבר מזמן, עם עשר אחוז מהחללים משני הצדדים….אבל עכשיו אני מתחנן מההנהגה הישראלית, בנט, ליברמן, סער, ביבי, שמיר, יעלון, וכל השאר האמיצים והפטריוטים, בבקשה מכם, שחררו את צה”ל, עם כל הגיבורים שמתגייסים לצבא הזה, על האויבים שלנו, אשר מצידם היו טובחים בנו לחלוטין; תנו לצבא להביס אותם, לפרוק אותם מנשקם ולאפשר להם לחיות את חייהם בחופשיות, כל עוד החיים שלהם אינם מבוססים על לבטל את חיינו.

אני מתחנן בפניכם, הלוחמים שלנו לא יוכלו לשאת אינסוף תבוסות, ועדיין להישאר בלתי ניתנים להכרעה.

בשנת 2015, כתבתי משהו קצר על סבב הבחירות הבא:

הערה קצרה: אלה ביניכם שנרגשים לבחור בכוח מדיני, שימו לב בבקשה שכמעט ואין הבדלים בעניין הטריטוריאלי ממרץ ועד לליכוד. כולם תומכים במדינה פלסטינית ונתינת חלקים מישראל הקטנטנה לאויביה. ההבדל הוא בטון, ולא בתוכן. במציאות, אין בישראל “ימין”. הבוחר כל הזמן מתאכזב כאשר הוא מצביע ימין, ויקבל את אותה תוצאה כשיצביע שמאל. אנחנו מתלוננים על הזכות שלנו להתקיים ולהגן על עצמנו כשאנו בעצם לא מנסים לעשות אף אחד משני אלה, אלא לפייס ולנהל משא ומתן עם טרוריסטים, בעודנו נותנים אשמה לאויבינו.

המפלגות היחידות בעלות אסטרטגיה טריטוריאלית שונה שאינה תומכת בנתינה של ישראל הן:

נפתלי בנט – הבית היהודי – לפחות בנוגע לסיפוח שטחי C

אביגדור ליברמן – חילופי אוכלוסיה מסיביים במקום נתינה אחת חד צדדית של האדמה שלנו (כך שבמקום לתת אדמות שמיושבות על ידי יהודים ולשמור את האדמות המיושבות בערבים, אנחנו יכולים לשנות את הגבולות כדי למקסם את האופי היהודי והערבי של כל מדינה, בהתאמה).

עוצמה – שוב, אני מאוד לא מרוצה מכך שהפעם אלי ישי מוביל את המפלגה, מסיבות שאיני מסוגל להבין….זו המפלגה היחידה שמסרבת שניתן אדמות ותילחם בהקמת מדינה פלסטינית בתוך המדינה היהודית.

אז מה קורה?

ובכן, השמאל הישראלי…השמאל הכלכלי, לפחות, הולך וקטן. רבים מהאשכנזים החילונים המצביעים למפלגת העבודה או מרץ הם בעלי השכלה טובה משל הוריהם והם טיילו וראו עולם. ייתכן כי הם עדיין חושבים שירושלים יכולה באותה מידה להיות מאדים, ולהכריז על מדינה פלסטינית זה טוב ויפה, אבל אין כל סיבה לחנוק אותנו עם סוציאליזם. ישראל אינה קיבוץ, ואנחנו יכולים לחיות חיים משגשגים וחופשיים יותר עם שוק חופשי.

החבר’ה האלה כל הזמן נודדים לעבר הצד “הטרנדי” בבחירות. אלה מצביעי גנץ (בבחירות אלה), מצביעי לפיד (בבחירות הקודמות) וכדומה (אפשר אפילו לומר שרבים ממצביעי קדימה התחילו את הטרנד המודרני). עולים רוסים רבים, אשר בעבר הצביעו רק לשרנסקי של ליברמן, מצביעים למפלגות אלה. מפלגות “מרכז” אלה כל הזמן מתחזקות בעוד השמאל המסורתי…העבודה ומרץ (חברות בארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי [עד שהעבודה הושעתה בשל מדיניות הBDS של האינטרנציונל…אבל העבודה מקווה שיחזירו אותה לשורותיהם, אחרי שיעמידו את הדברים על סדרם ויתנו את ישראל לאויב]) נעלמות ונשכחות. אז נראה שהכוח המצביע בישראל זז לכיוון ימין.

הבעיה היא שבעוד מבחינה כלכלית המצביעים זזים ימינה קלות, באופן כמעט בלתי מורגש (הכנסת מורכבת מ-120 סוציאליסטים שלא מצליחים להסכים בנושא כמה אדמה בדיוק אנחנו צריכים לתת לערבים), אין כל תנועה ימינה בענייני ביטחון. כפי שאני מסביר ללא הפסקה כבר שנים, המדיניות של כל המפלגות הגדולות היא זהה.

צריך לתת שטחים בישראל תמורת שלום. ישנם הבדלים קטנים בטון…כמה שטחים, באיזו מהירות…למי…אבל באופן ודאי, תפקידו של ראש הממשלה הוא לעשות “פשרות כואבות” למטרת השלום. “פשרות כואבות” הוא שם קוד ללתת שטחים. התרבות הישראלית המודרנית אינה מעריכה ומוקירה את אדמותיה. ישנה תפיסה שזה ערך מיושן של אימפריות עתיקות ואימפריאליסטים קולוניאלים שרוצים לראות שטחים נרחבים במפה צבועים באותו הגוון. אנחנו לומדים, כהנחת יסוד, שזה דבר שגוי, על כן לאדמה אין ערך אמיתי.

יחד עם זאת, אחד הדברים שישראלים מאמינים כי הוא זכות שמגיעה להם, באופן רוחבי וכמעט בכל הגושים האלקטורליים (כחלק מהשפה הסוציאליסטית של המדינה, זכויות בשפע) הוא דיור בר השגה. הממשלה חווה לחצים, להמשיך לבנות עוד ועוד…ישראל בקרוב תהפוך להיות מגרש חניה עצום עשוי בטון. הממשלה מוכרחה להמשיך להנפיק אישורי בנייה כדי לבנות עוד ועוד בנייני דירות ברחבי המדינה הקטנה, כדי לוודא שלכולם תהיה דירה זולה. אני, לצורך העניין, לא מבין למה ארץ ישראל צריכה להיות זולה. מנהטן לא זולה, ברוקלין, לא זולה, למען השם. אני מניח שזימבבואה זולה. למה שדונם בישראל יהיה זול?

אבל בכל מקרה, מופעל לחץ תמידי על ממשלות לייצר עוד ועוד אדמות וקרקעות לבנייה, אף על פי שאין…ובטח שאין שטחים פתוחים שאפשר לבנות עליהם. הצבא צריך להתאמן באזורים מסוימים, נוצרים ויכוחים עם איכרים, עיירות ובדואים תופסים שטחים נרחבים וכן זמן ומשאבים, ואי אפשר להקצות אזורים מסוימים כשמורות טבע. ישראלים מצפים שכאזרחים במדינה שאי אפשר בכלל לראות במפת העולם בשל שטחה הקטן, יוכלו פשוט לתת עוד ועוד אדמות לאויביה בשם השלום (מאחר ומלמדים אותנו ששלום הוא ערך גבוה כל כך בעוד אדמה אינה), ועדיין ליהנות, כמובן, מזכויות אדם בסיסיות כמו היכולת לקנות דירה זולה, ושהצבא ימשיך, כמובן, להתאמן במטווחי ירי ולאיכרים תהיה די והותר אדמה לעבד למטרות חקלאות, וכמובן, לשמר את הסביבה. אמירות “כן” שטחיות מכל הכיוונים. הצילו את החלזונות, הצילו את הלוויתנים, הצילו את הפרחים.

באשר לערבים…זה די שונה, זה קונפליקט על אדמה. יהודים חיו על אדמות ערביות ומוסלמיות ב-2,000 השנים בהן חיינו על אדמות אירופאיות נוצריות (אף על פי שהחלו להיות אדמות מוסלמיות רק הרבה יותר מאוחר…אז בואו נאמר 1,200 שנה על אדמות מוסלמיות לצורך הדיון). לעיתים חיו בתנאים טובים יחסית, לעיתים ממש לא, בדומה לנוצרים…תלוי בנסיבות, בשליטים הנוכחיים ובמגמות החברתיות. אבל הם שרדו. עד לעת האחרונה, גם נוצרים חיו בכל רחבי המזרח התיכון.

העניין אינו שערבים לא יכולים לקבל את נוכחותם של היהודים על אדמות אלה כמיעוט, כמובן, הם פשוט לא יכולים לקבל ריבונות יהודית עליהם. החייל הישראלי עם העוזי (או התבור, בימינו)…זו העובדה שהם חיים כאן בשלווה, נתונים לחסדינו, ולא אנחנו נתונים לחסדיהם. הכל חוזר לסמכות שיפוטית, לכוח, לשליטה על האדמה. הערבים רוצים את אדמותינו.

הם אינם יכולים לכבוש אותן (הם ניסו, וכל פעם הם מאבדים יותר ויותר אדמות). אבל הם יכולים לקבל אותן מהשמאל. טרור, וההבטחה לעצור את הטרור, הצליחו להשיג להם אדמות, בעוד מלחמה אמיתית אכזבה אותם בניסיון לכבוש אדמות (לעת עתה).

כשראש ממשלת ישראל יכריז בקול רם וברור…שמדינת ישראל הקטנטנה, היחידה בעולם, שלא ניתן לראותה על מפת העולם…לא תלך לאחור. אף לא צעד אחד לאחור. לא עכשיו ולא אי פעם. כשיכריז בפני העולם הערבי שעומדות בפניו שתי אפשרויות…לקבל שלום חמים עם מסחר ויחסים אזוריים או שלום קר רגוע ונטול אלימות; זה תלוי בהם, קיומה של המדינה היהודית הקטנטנה ישאר קטן, או לא לקבל את זה, ואז המדינה תגדל ותגדל, בעזרת השם. 

כשמנהיג ישראל יוכל להכריז בפני אויביה…שהמשחק תם….שלא מעניקים יותר אדמות כפרס על רצח יהודים שהסתיים השעשוע הפוליטי והאלים בסגנון ‘עין תחת עין’, שאם יתקפו את אנשיה ואת עמה יוביל הדבר לכך שצה”ל ישחרר עוד טריטוריות ביהודה וישראל…ואז, באופן אירוני, רק אז אולי יהיה שלום, וישראל בכל מקרה תצטרך להישאר די קטנה. אבל כל עוד המשחק מתנהל בצורה הפוכה, והמשחק הזה הוא אדמות בעבור שלום….ובכן, הערבים צריכים לתחזק את היעדר השלום, כדי שיוכלו להמשיך לקבל אדמות.

אף אחד מהשינויים האלה אינו אפשרי כאשר הכוח האלקטורלי מצביע כל הזמן לאותם שמאלנים ותיקים ועייפים. אנחנו מנסים שוב ושוב את הניסויים הגרועים מכל, מצביעים שמאל כל הזמן, מכנים אותו ימיןף וכשזה לא עובד (או יוצר שינוי אמיתי), אנחנו מסיקים שהימין אינו נבדל מכך. אז כן, הימין ההוא באמת אינו שנה, אבל הימין האמיתי שונה בתכליתו.

עכשיו, עד כה כאשר מפלגות הצהירו על עמדות ימניות באמת, הן היו שונות מעמדותיהן הזהות של מפלגות אחרות, ממרץ ועד הליכוד…אמרו עליה כי הן מורכבות ממשוגעים פנאטיים ולא יצליחו להשיג קולות. למעשה, הן לעיתים מוצאות מחוץ לחוק בישראל. זה דבר שכל המפלגות – בין אם שמאל או ימין – מסכימות עליו…לאסור את קיומן של מפלגות ימין אמיתיות.

שאלה אחת חשובה שאתם אולי שואלים את עצמכם…אם המפלגות הגדולות בישראל טוענות שהגדה המערבית צריכה להיות חלק ממדינה פלסטינית ערבית, והעולם כולו מסכים עם האמירה הזאת, למה זה עוד לא קרה, עשור אחר עשור?

שאלה מצוינת. התשובה פשוטה והיא מורכבת משני חלקים. במיוחד אחרי החוויה בעזה. שם, בשנת 2005, כ-10,000 יהודים פונו בכוח על ידי צה”ל בכדי לתת את האזורים היהודים האלה לערבים בעזה (אשר כיום נשלטת על ידי החמאס). העם בקושי שרד את הדבר הזה. ברגע שהמשימה המבישה הזאת “הושלמה”, טילים, מרגמות, קליעים וטרור לא הפסיקו לצאת מעזה ולמצוא את דרכם לישראל. מדאיג ביותר אולי עבור השמאלנים, אשר רצו לפנות את האדמות כדי לזכות בהוקרה של העולם (ושל האינטרנציונל הסוציאליסטי!), היה שהביקורת נגד ישראל רק התעצמה, בטח לא שככה. אם ישראל הייתה כוח כובש בעזה לפני כן, עכשיו היא פשוט שמה אותה תחת מצור. סיפור דומה היה בנסיגה מדרום לבנון.

ראשית, ניסיון עבר והמציאות הנוכחית מבהירים כי אם צה”ל יצא בדרך כזו או אחרת באופן מוחלט מהגדה המערבית, תהיה לנו ישות דמוית-חמאס, עזה גדולה בסמוך לקהילות הדרום הקטנות שלנו בנגב, כמו שדרות (אשר חווה הפצצות על בסיס יום-יומי במשך תקופות ארוכות), אך במרחק יריקה מתל אביב, משדה התעופה בן גוריון ומרצועת החוף הצרה בעובי עשרה קילומטרים אשר תישאר ממדינת ישראל. זה פחות או יותר יסמל את סופה של ישראל.

שנית, אם היה קשה כל כך לפנות עשרת אלפים יהודים מאזור קטן יחסית, איך יראה תהליך פינוי של עשרות אלפי יהודים מאזור גדול בהרבה, יהודה ושומרון? זו משימה כמעט בלתי אפשרית, לפחות בתוך מסגרת הערכים שלנו…חיילי צה”ל לא התגייסו לצבא כדי לזרוק את האחים שלהם ואת אמהותיהם של האחים שלהם מבתיהם רק כדי שמחבלים של החמאס יתפסו פיקוד. אגב, התושבים היהודים בגדה המערבית לא פספסו את כל זה…הם למעשה הולכים בעקבות דוגמתם של החלוצים בבניית ארץ ישראל, לפני שנת 1948…”העובדות בשטח”. ככל שיהודים רבים יותר חיים על אדמות אלה, כן קשה יותר לממשלת השמאל לתת את האדמות.

ולמה צריך בכלל לפנות יהודים כדי להעביר את הסמכות השיפוטית, תשאלו? גם זו שאלה טובה. ישנם ערבים, דרוזים, נוצרים וצ’רקסים בישראל (ולכולם זכויות מלאות, כולל הזכות להיות חברי כנסת), אז למה שלא יהיו תושבים יהודים “בפלסטין”? אה, בגלל שירצחו אותם, אחד אחד (לפחות זה מה שהערבים ינסו לעשות, בכל מקרה. מדובר באנשים קשוחים). על כן, אנו מקבלים את הלוגיקה המכוערת הזאת כמובן מאליו ומסכימים לתת את הארץ העתיקה שלנו כמחוות רצון טוב ובתמורה לשלום, אף על פי שהפסדתם לנו במלחמות, ואנחנו נטהר את האדמה הזאת מבחינה אתנית כדי שלא תצטרכו לטרוח להרוג את כל היהודים ברגע שתקבלו אותה.

בכל מקרה, שתי העובדות האלה, האיום הקיומי הנוצר בעקבות נסיגה כזו והקושי ביישום נסיגה כזו מלכתחילה, גורמים לכך שיהיה בלתי אפשרי לממשלה לפנות באופן מלא את הגדה המערבית, אף על פי שכל המפלגות הגדולות מאמינות בזה ואנשים כל הזמן מצביעים למען המטרה הזאת, בלי משים. אז הם אומרים שהם יפנו, והם לא עושים את זה, ואנחנו כל הזמן עורכים דיון מזויף בין השמאל והימין המזויף. בינתיים אנחנו שוכחים…אנחנו יכולים בכלל לומר שזה שלנו. זה יהיה נחמד. יהודה העתיקה היא חלק ממדינת ישראל, תודה לאל. מי ייתן ותמיד תהיה.

הסכנה הטמונה בחוסר הפעילות הזאת, כמובן, היא שאותן מפלגות שרוצות לתת חצי מישראל, מאמינות שהסיפוח כולל ומצריך הענקת אזרחות לכל האנשים על האדמה הזאת. מלמדים אותם להאמין בקלישאה הזאת באותו האופן בו הם מאמינים לדברים אחרים כמו הרעיון “שאי אפשר לנצח כוח גרילה” (בהקשר לחיזבאללה). הערבים בגדה המערבית היו אזרחים ירדניים, הערבים בגולן היו אזרחים סוריים, והערבים ברצועת עזה היו תושבי מצרים. למעשה, ערפאת עצמו, הדמות האיקונית של “הפלסטינים”, נולד בקהיר.

היו לנו מחלוקות ומלחמות על אדמות עם המדינות האלה. הן סירבו לקבל את קיומנו ופצחו במלחמות נגדנו…המדינות האלו נוצחו במלחמות על כן איבדו את שליטתן בשטחים מסוימים וצה”ל השתלט עליהם. כפי שאמרתי, למלחמות יש השלכות, או שצריכות להיות להן השלכות, לכל הפחות. אבל מעולם לא היה לנו כל רצון להחזיק אנשים באזור בכוח. אין כל היגיון בהפיכת העם האויב לאזרחי העם שלך. הם לא רוצים בזה ואין כל סיבה שתעשה את זה. הזכויות הפוליטיות שלהם נותרות באותו מקום בו היו תמיד, במדינות האם שלהם (והם מוזמנים לחזור לשם, מבחינתנו). אנחנו מכבדים את זכויותיהם כבני אדם, זכויותיהם הבסיסיות, והם גרים בבתיהם ועובדים ולמעשה חיים בגן עדן בהשוואה לאופן בו ערבים רבים חיים באומותיהם.

אני אוהב להראות למבקרים את הדבר הזה, כשנוסעים סביב הגדה המערבית. הם המומים לראות מה קורה אל מול מה שציפו לראות. בעזה, החמאס שלט בערבים באופן די גרוע. בגדה המערבית, במיוחד מחוץ לשטחי A (בשליטה של הרשות הפלסטינית), ובאזורים בסמכות הישראלית, הם חיים בוילות בנות מספר קומות, שישראלים יכולים רק לחלום עליהן. הם מסתובבים באופן חופשי, וכל עוד אינם עוסקים בטרור, ישראל מניחה להם (כולל מיסים ורגולציות). מספקים להם את כל השירותים ואף ביטחון, ואין עליהם רגולציות מרגיזות ואינם צריכים לשלם מיסים. זה קרוב לחלומו של כל ליברטריאן (עוד בנושא זה בכתבתי על מעלה רחבעם).

אם הם רוצים זכויות פוליטיות, עליהם לדבר עם הדיקטטורים או המלכים במדינות האם שלהם. החוקים האלה אינם כתובים בשום מקום והכל אפשרי. כפי שהרצל לימד אותנו, אם רוצים אין זו אגדה. כשאנשים הסגל היהיר של האו”ם מתלוננים בפניי במחסומים (המום מכך שאנחנו בכלל עוצרים אום מאחר ולימדו את רב החיילים הצעירים של צה”ל לחשוש מהאו”ם בשל סיבות של יחסי ציבור) ושמבחינה חוקית אנחנו לא יכולים לעשות חיפוש ברכבים שלהם (לעיתים קרובות משתמשים בהם כדי להבריח נשקים עבור קבוצות טרור), אני מזכיר להם שלפיהם אני לא יכול להיות שם מבחינה חוקית כלל, ובטח לא לכפות עליהם בדיקות במחסום. ובכל זאת, הנה אנחנו כאן והנה אני מחפש נשקים במכונית שלך. ולא נכון הדבר שישראל מוכרחה להעניק לירדנים אזרחות בישראל, ולא נכון שהיא צריכה לעשות את הדבר הזה או הזה. היא לא צריכה לעשות כלום. היא יכולה לעשות…מה שתחליט לעשות, ויש לה הכוח והאינטליגנציה להשיג. עם המנטליות התבוסתנית הרווחת כיום, לא היינו מצליחים להקים מדינה יהודית מלכתחילה.

אז כל הנאמר מוביל אותנו לדבר הבא. ממרץ ועד לליכוד, כל המפלגות הן פחות או יותר אותו הדבר. אתם רוצים להצביע? בבקשה תצביעו לימין האמיתי!

ובכן, השמאל הישראלי…השמאל הכלכלי, לפחות, הולך וקטן. רבים מהאשכנזים החילונים המצביעים למפלגת העבודה או מרץ הם בעלי השכלה טובה משל הוריהם והם טיילו וראו עולם. ייתכן כי הם עדיין חושבים שירושלים יכולה באותה מידה להיות מאדים, ולהכריז על מדינה פלסטינית זה טוב ויפה, אבל אין כל סיבה לחנוק אותנו עם סוציאליזם. ישראל אינה קיבוץ, ואנחנו יכולים לחיות חיים משגשגים וחופשיים יותר עם שוק חופשי.

החבר’ה האלה כל הזמן נודדים לעבר הצד “הטרנדי” בבחירות. אלה מצביעי גנץ (בבחירות אלה), מצביעי לפיד (בבחירות הקודמות) וכדומה (אפשר אפילו לומר שרבים ממצביעי קדימה התחילו את הטרנד המודרני). עולים רוסים רבים, אשר בעבר הצביעו רק לשרנסקי של ליברמן, מצביעים למפלגות אלה. מפלגות “מרכז” אלה כל הזמן מתחזקות בעוד השמאל המסורתי…העבודה ומרץ (חברות בארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי [עד שהעבודה הושעתה בשל מדיניות הBDS של האינטרנציונל…אבל העבודה מקווה שיחזירו אותה לשורותיהם, אחרי שיעמידו את הדברים על סדרם ויתנו את ישראל לאויב]) נעלמות ונשכחות. אז נראה שהכוח המצביע בישראל זז לכיוון ימין.

הבעיה היא שבעוד מבחינה כלכלית המצביעים זזים ימינה קלות, באופן כמעט בלתי מורגש (הכנסת מורכבת מ-120 סוציאליסטים שלא מצליחים להסכים בנושא כמה אדמה בדיוק אנחנו צריכים לתת לערבים), אין כל תנועה ימינה בענייני ביטחון. כפי שאני מסביר ללא הפסקה כבר שנים, המדיניות של כל המפלגות הגדולות היא זהה.

צריך לתת שטחים בישראל תמורת שלום. ישנם הבדלים קטנים בטון…כמה שטחים, באיזו מהירות…למי…אבל באופן ודאי, תפקידו של ראש הממשלה הוא לעשות “פשרות כואבות” למטרת השלום. “פשרות כואבות” הוא שם קוד ללתת שטחים. התרבות הישראלית המודרנית אינה מעריכה ומוקירה את אדמותיה. ישנה תפיסה שזה ערך מיושן של אימפריות עתיקות ואימפריאליסטים קולוניאלים שרוצים לראות שטחים נרחבים במפה צבועים באותו הגוון. אנחנו לומדים, כהנחת יסוד, שזה דבר שגוי, על כן לאדמה אין ערך אמיתי.

יחד עם זאת, אחד הדברים שישראלים מאמינים כי הוא זכות שמגיעה להם, באופן רוחבי וכמעט בכל הגושים האלקטורליים (כחלק מהשפה הסוציאליסטית של המדינה, זכויות בשפע) הוא דיור בר השגה. הממשלה חווה לחצים, להמשיך לבנות עוד ועוד…ישראל בקרוב תהפוך להיות מגרש חניה עצום עשוי בטון. הממשלה מוכרחה להמשיך להנפיק אישורי בנייה כדי לבנות עוד ועוד בנייני דירות ברחבי המדינה הקטנה, כדי לוודא שלכולם תהיה דירה זולה. אני, לצורך העניין, לא מבין למה ארץ ישראל צריכה להיות זולה. מנהטן לא זולה, ברוקלין, לא זולה, למען השם. אני מניח שזימבבואה זולה. למה שדונם בישראל יהיה זול?

אבל בכל מקרה, מופעל לחץ תמידי על ממשלות לייצר עוד ועוד אדמות וקרקעות לבנייה, אף על פי שאין…ובטח שאין שטחים פתוחים שאפשר לבנות עליהם. הצבא צריך להתאמן באזורים מסוימים, נוצרים ויכוחים עם איכרים, עיירות ובדואים תופסים שטחים נרחבים וכן זמן ומשאבים, ואי אפשר להקצות אזורים מסוימים כשמורות טבע. ישראלים מצפים שכאזרחים במדינה שאי אפשר בכלל לראות במפת העולם בשל שטחה הקטן, יוכלו פשוט לתת עוד ועוד אדמות לאויביה בשם השלום (מאחר ומלמדים אותנו ששלום הוא ערך גבוה כל כך בעוד אדמה אינה), ועדיין ליהנות, כמובן, מזכויות אדם בסיסיות כמו היכולת לקנות דירה זולה, ושהצבא ימשיך, כמובן, להתאמן במטווחי ירי ולאיכרים תהיה די והותר אדמה לעבד למטרות חקלאות, וכמובן, לשמר את הסביבה. אמירות “כן” שטחיות מכל הכיוונים. הצילו את החלזונות, הצילו את הלוויתנים, הצילו את הפרחים.

באשר לערבים…זה די שונה, זה קונפליקט על אדמה. יהודים חיו על אדמות ערביות ומוסלמיות ב-2,000 השנים בהן חיינו על אדמות אירופאיות נוצריות (אף על פי שהחלו להיות אדמות מוסלמיות רק הרבה יותר מאוחר…אז בואו נאמר 1,200 שנה על אדמות מוסלמיות לצורך הדיון). לעיתים חיו בתנאים טובים יחסית, לעיתים ממש לא, בדומה לנוצרים…תלוי בנסיבות, בשליטים הנוכחיים ובמגמות החברתיות. אבל הם שרדו. עד לעת האחרונה, גם נוצרים חיו בכל רחבי המזרח התיכון.

העניין אינו שערבים לא יכולים לקבל את נוכחותם של היהודים על אדמות אלה כמיעוט, כמובן, הם פשוט לא יכולים לקבל ריבונות יהודית עליהם. החייל הישראלי עם העוזי (או התבור, בימינו)…זו העובדה שהם חיים כאן בשלווה, נתונים לחסדינו, ולא אנחנו נתונים לחסדיהם. הכל חוזר לסמכות שיפוטית, לכוח, לשליטה על האדמה. הערבים רוצים את אדמותינו.

הם אינם יכולים לכבוש אותן (הם ניסו, וכל פעם הם מאבדים יותר ויותר אדמות). אבל הם יכולים לקבל אותן מהשמאל. טרור, וההבטחה לעצור את הטרור, הצליחו להשיג להם אדמות, בעוד מלחמה אמיתית אכזבה אותם בניסיון לכבוש אדמות (לעת עתה).

כשראש ממשלת ישראל יכריז בקול רם וברור…שמדינת ישראל הקטנטנה, היחידה בעולם, שלא ניתן לראותה על מפת העולם…לא תלך לאחור. אף לא צעד אחד לאחור. לא עכשיו ולא אי פעם. כשיכריז בפני העולם הערבי שעומדות בפניו שתי אפשרויות…לקבל שלום חמים עם מסחר ויחסים אזוריים או שלום קר רגוע ונטול אלימות; זה תלוי בהם, קיומה של המדינה היהודית הקטנטנה ישאר קטן, או לא לקבל את זה, ואז המדינה תגדל ותגדל, בעזרת השם. 

כשמנהיג ישראל יוכל להכריז בפני אויביה…שהמשחק תם….שלא מעניקים יותר אדמות כפרס על רצח יהודים שהסתיים השעשוע הפוליטי והאלים בסגנון ‘עין תחת עין’, שאם יתקפו את אנשיה ואת עמה יוביל הדבר לכך שצה”ל ישחרר עוד טריטוריות ביהודה וישראל…ואז, באופן אירוני, רק אז אולי יהיה שלום, וישראל בכל מקרה תצטרך להישאר די קטנה. אבל כל עוד המשחק מתנהל בצורה הפוכה, והמשחק הזה הוא אדמות בעבור שלום….ובכן, הערבים צריכים לתחזק את היעדר השלום, כדי שיוכלו להמשיך לקבל אדמות.

אף אחד מהשינויים האלה אינו אפשרי כאשר הכוח האלקטורלי מצביע כל הזמן לאותם שמאלנים ותיקים ועייפים. אנחנו מנסים שוב ושוב את הניסויים הגרועים מכל, מצביעים שמאל כל הזמן, מכנים אותו ימיןף וכשזה לא עובד (או יוצר שינוי אמיתי), אנחנו מסיקים שהימין אינו נבדל מכך. אז כן, הימין ההוא באמת אינו שנה, אבל הימין האמיתי שונה בתכליתו.

עכשיו, עד כה כאשר מפלגות הצהירו על עמדות ימניות באמת, הן היו שונות מעמדותיהן הזהות של מפלגות אחרות, ממרץ ועד הליכוד…אמרו עליה כי הן מורכבות ממשוגעים פנאטיים ולא יצליחו להשיג קולות. למעשה, הן לעיתים מוצאות מחוץ לחוק בישראל. זה דבר שכל המפלגות – בין אם שמאל או ימין – מסכימות עליו…לאסור את קיומן של מפלגות ימין אמיתיות.

שאלה אחת חשובה שאתם אולי שואלים את עצמכם…אם המפלגות הגדולות בישראל טוענות שהגדה המערבית צריכה להיות חלק ממדינה פלסטינית ערבית, והעולם כולו מסכים עם האמירה הזאת, למה זה עוד לא קרה, עשור אחר עשור?

שאלה מצוינת. התשובה פשוטה והיא מורכבת משני חלקים. במיוחד אחרי החוויה בעזה. שם, בשנת 2005, כ-10,000 יהודים פונו בכוח על ידי צה”ל בכדי לתת את האזורים היהודים האלה לערבים בעזה (אשר כיום נשלטת על ידי החמאס). העם בקושי שרד את הדבר הזה. ברגע שהמשימה המבישה הזאת “הושלמה”, טילים, מרגמות, קליעים וטרור לא הפסיקו לצאת מעזה ולמצוא את דרכם לישראל. מדאיג ביותר אולי עבור השמאלנים, אשר רצו לפנות את האדמות כדי לזכות בהוקרה של העולם (ושל האינטרנציונל הסוציאליסטי!), היה שהביקורת נגד ישראל רק התעצמה, בטח לא שככה. אם ישראל הייתה כוח כובש בעזה לפני כן, עכשיו היא פשוט שמה אותה תחת מצור. סיפור דומה היה בנסיגה מדרום לבנון.

ראשית, ניסיון עבר והמציאות הנוכחית מבהירים כי אם צה”ל יצא בדרך כזו או אחרת באופן מוחלט מהגדה המערבית, תהיה לנו ישות דמוית-חמאס, עזה גדולה בסמוך לקהילות הדרום הקטנות שלנו בנגב, כמו שדרות (אשר חווה הפצצות על בסיס יום-יומי במשך תקופות ארוכות), אך במרחק יריקה מתל אביב, משדה התעופה בן גוריון ומרצועת החוף הצרה בעובי עשרה קילומטרים אשר תישאר ממדינת ישראל. זה פחות או יותר יסמל את סופה של ישראל.

שנית, אם היה קשה כל כך לפנות עשרת אלפים יהודים מאזור קטן יחסית, איך יראה תהליך פינוי של עשרות אלפי יהודים מאזור גדול בהרבה, יהודה ושומרון? זו משימה כמעט בלתי אפשרית, לפחות בתוך מסגרת הערכים שלנו…חיילי צה”ל לא התגייסו לצבא כדי לזרוק את האחים שלהם ואת אמהותיהם של האחים שלהם מבתיהם רק כדי שמחבלים של החמאס יתפסו פיקוד. אגב, התושבים היהודים בגדה המערבית לא פספסו את כל זה…הם למעשה הולכים בעקבות דוגמתם של החלוצים בבניית ארץ ישראל, לפני שנת 1948…”העובדות בשטח”. ככל שיהודים רבים יותר חיים על אדמות אלה, כן קשה יותר לממשלת השמאל לתת את האדמות.

ולמה צריך בכלל לפנות יהודים כדי להעביר את הסמכות השיפוטית, תשאלו? גם זו שאלה טובה. ישנם ערבים, דרוזים, נוצרים וצ’רקסים בישראל (ולכולם זכויות מלאות, כולל הזכות להיות חברי כנסת), אז למה שלא יהיו תושבים יהודים “בפלסטין”? אה, בגלל שירצחו אותם, אחד אחד (לפחות זה מה שהערבים ינסו לעשות, בכל מקרה. מדובר באנשים קשוחים). על כן, אנו מקבלים את הלוגיקה המכוערת הזאת כמובן מאליו ומסכימים לתת את הארץ העתיקה שלנו כמחוות רצון טוב ובתמורה לשלום, אף על פי שהפסדתם לנו במלחמות, ואנחנו נטהר את האדמה הזאת מבחינה אתנית כדי שלא תצטרכו לטרוח להרוג את כל היהודים ברגע שתקבלו אותה.

בכל מקרה, שתי העובדות האלה, האיום הקיומי הנוצר בעקבות נסיגה כזו והקושי ביישום נסיגה כזו מלכתחילה, גורמים לכך שיהיה בלתי אפשרי לממשלה לפנות באופן מלא את הגדה המערבית, אף על פי שכל המפלגות הגדולות מאמינות בזה ואנשים כל הזמן מצביעים למען המטרה הזאת, בלי משים. אז הם אומרים שהם יפנו, והם לא עושים את זה, ואנחנו כל הזמן עורכים דיון מזויף בין השמאל והימין המזויף. בינתיים אנחנו שוכחים…אנחנו יכולים בכלל לומר שזה שלנו. זה יהיה נחמד. יהודה העתיקה היא חלק ממדינת ישראל, תודה לאל. מי ייתן ותמיד תהיה.

הסכנה הטמונה בחוסר הפעילות הזאת, כמובן, היא שאותן מפלגות שרוצות לתת חצי מישראל, מאמינות שהסיפוח כולל ומצריך הענקת אזרחות לכל האנשים על האדמה הזאת. מלמדים אותם להאמין בקלישאה הזאת באותו האופן בו הם מאמינים לדברים אחרים כמו הרעיון “שאי אפשר לנצח כוח גרילה” (בהקשר לחיזבאללה). הערבים בגדה המערבית היו אזרחים ירדניים, הערבים בגולן היו אזרחים סוריים, והערבים ברצועת עזה היו תושבי מצרים. למעשה, ערפאת עצמו, הדמות האיקונית של “הפלסטינים”, נולד בקהיר.

היו לנו מחלוקות ומלחמות על אדמות עם המדינות האלה. הן סירבו לקבל את קיומנו ופצחו במלחמות נגדנו…המדינות האלו נוצחו במלחמות על כן איבדו את שליטתן בשטחים מסוימים וצה”ל השתלט עליהם. כפי שאמרתי, למלחמות יש השלכות, או שצריכות להיות להן השלכות, לכל הפחות. אבל מעולם לא היה לנו כל רצון להחזיק אנשים באזור בכוח. אין כל היגיון בהפיכת העם האויב לאזרחי העם שלך. הם לא רוצים בזה ואין כל סיבה שתעשה את זה. הזכויות הפוליטיות שלהם נותרות באותו מקום בו היו תמיד, במדינות האם שלהם (והם מוזמנים לחזור לשם, מבחינתנו). אנחנו מכבדים את זכויותיהם כבני אדם, זכויותיהם הבסיסיות, והם גרים בבתיהם ועובדים ולמעשה חיים בגן עדן בהשוואה לאופן בו ערבים רבים חיים באומותיהם.

אני אוהב להראות למבקרים את הדבר הזה, כשנוסעים סביב הגדה המערבית. הם המומים לראות מה קורה אל מול מה שציפו לראות. בעזה, החמאס שלט בערבים באופן די גרוע. בגדה המערבית, במיוחד מחוץ לשטחי A (בשליטה של הרשות הפלסטינית), ובאזורים בסמכות הישראלית, הם חיים בוילות בנות מספר קומות, שישראלים יכולים רק לחלום עליהן. הם מסתובבים באופן חופשי, וכל עוד אינם עוסקים בטרור, ישראל מניחה להם (כולל מיסים ורגולציות). מספקים להם את כל השירותים ואף ביטחון, ואין עליהם רגולציות מרגיזות ואינם צריכים לשלם מיסים. זה קרוב לחלומו של כל ליברטריאן (עוד בנושא זה בכתבתי על מעלה רחבעם).

אם הם רוצים זכויות פוליטיות, עליהם לדבר עם הדיקטטורים או המלכים במדינות האם שלהם. החוקים האלה אינם כתובים בשום מקום והכל אפשרי. כפי שהרצל לימד אותנו, אם רוצים אין זו אגדה. כשאנשים הסגל היהיר של האו”ם מתלוננים בפניי במחסומים (המום מכך שאנחנו בכלל עוצרים אום מאחר ולימדו את רב החיילים הצעירים של צה”ל לחשוש מהאו”ם בשל סיבות של יחסי ציבור) ושמבחינה חוקית אנחנו לא יכולים לעשות חיפוש ברכבים שלהם (לעיתים קרובות משתמשים בהם כדי להבריח נשקים עבור קבוצות טרור), אני מזכיר להם שלפיהם אני לא יכול להיות שם מבחינה חוקית כלל, ובטח לא לכפות עליהם בדיקות במחסום. ובכל זאת, הנה אנחנו כאן והנה אני מחפש נשקים במכונית שלך. ולא נכון הדבר שישראל מוכרחה להעניק לירדנים אזרחות בישראל, ולא נכון שהיא צריכה לעשות את הדבר הזה או הזה. היא לא צריכה לעשות כלום. היא יכולה לעשות…מה שתחליט לעשות, ויש לה הכוח והאינטליגנציה להשיג. עם המנטליות התבוסתנית הרווחת כיום, לא היינו מצליחים להקים מדינה יהודית מלכתחילה.

אז כל הנאמר מוביל אותנו לדבר הבא. ממרץ ועד לליכוד, כל המפלגות הן פחות או יותר אותו הדבר. אתם רוצים להצביע? בבקשה תצביעו לימין האמיתי!

מה משמעות הדבר בבחירות אלה?

• עדיפות לזהות (משה פייגלין) או עוצמה (הימין המאוחד החדש, מורכב מהבית היהודי, תקומה ועוצמה יהודית)
• להצביע למפלגתו של מר אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, זה גם בסדר גמור
• שלב אחד למטה נמצאת מפלגתו של בנט, הימין החדש, ולא נשפוט אתכם על כך
• רוצים להצביע לאחת המפלגות הדתיות, לכו על זה, כל עוד לא מדובר בש”ס (זה מותיר אתכם פחות או יותר רק עם יהדות התורה)
• במקרה הגרוע, תצביעו ליכוד. אם אין ברירה

לא שום דבר אחר.

אז זהו זה, אם נוכל לקבל את ביבי, מחוזק בעזרת קואליציה של מפלגות ימין אמיתי, במקום אותה קואליציה ישנה של סוציאליסטים ופוליטיקאים פייסנים, אנחנו עשויים לראות שינוי אמיתי, וניצחון אמיתי, במיוחד עם האדמיניסטרציה של טראמפ בארצות הברית.

(אם יקרה נס וזהות תזכה ב-61 מושבים, אז נוכל לקבל מדינה חופשית משגשגת ומנצחת עם שלטון חוק [ואולי אפילו חוקה], כלכלה משגשגת בה אנשים יהיו חופשיים ללכת בעקבות חלומותיהם, לגדל משפחות על הערכים האישיים שלהם. אבל זו בקשה גדולה מדיי.)

בשום פנים ואופן אל תצביעו לאף אחת מהמפלגות הבאות:

• חוסן לישראל/ יש עתיד/ תלם (גנץ)
• העבודה
• מרץ
• גשר
• כולנו (כחלון)
• ש”ס
• אם רוחות רעות השתלטו על גופכם ואתם מוכרחים להצביע לאחת המפלגות הנ”ל, הצביעו למפלגתו של כחלון, כולנו.

הרכבת ממשלה לא ממש תלויה בחישובים המסובכים שהתקשורת מציגה בפנינו. האמת היא שזה מתמצה במחנה “ימין” רחב ומחנה שמאל (עם וריאציות אפשריות בשל הדמויות והאינטריגות המעורבות). ובאופן מדהים, אם מפלגות השמאל, גנץ (חוסן לישראל/ יש עתיד/ תלם), העבודה, מרץ, גשר (ואולי מפלגתו של כחלון), יחד עם המפלגות הערביות, יקבלו 61 מושבים או יותר… הן שירכיבו ממשלה.

אם מחנה הימין, כלומר המפלגות הנותרות, יקבלו את 61 המושבים, הוא זה שירכיב ממשלה, בהנהגתו של ביבי נתניהו, ככל הנראה. זה לא משנה כל כך מי המפלגה הגדולה ביותר, למשל, זה לא משנה אם לכחול לבן (גנץ) יש יותר מושבים מאשר לליכוד…מה שמשנה הוא המחנות הכוללים,] ולמי יש 61 מושבים.

זה מדהים אבל הבחירות בין השמאל והימין מושפעות רבות על ידי ההכללה של כמעט 20% מהבוחרים, שהם חלק מעם האויב. אלה באמת נסיבות ייחודיות ביותר. היות וזה המצב, הימין מוכרח לזכות בחלק גדול מאוד מההצבעה היהודית, כדי להגן על הקבוצה הקטנה ברב הגדול, בתוך הסך הכל. השמאל מקבל את היתרון האוטומטי של אוכלוסית האויב, כלומר 20% מהבוחרים. זו עובדה מדהימה, ומסיבה כלשהי היא אינה מרתיעה את היהודים השמאלניים אשר מצביעים באופן הזה.

בכל מקרה, אני רוצה להיות ברור….זה לא אומר שמפלגות השמאל ירכיבו קואליציה (של 61 מושבים או יותר) עם המפלגות הערביות. מספיקה העובדה שהן יכולות ומוכנות. כלומר…כשמפלגות השמאל והמפלגות הערביות יגיעו ל-61 מושבים או יותר, הן יכולות לגשת לכחלון, למשל, או אפילו לליברמן, ולומר, “תראה, אנחנו יכולים להרכיב ממשלה עם הערבים, ואנחנו נעשה את זה, אבל מעדיפים שלו. אז הנה, בוא תהיה שר האוצר כדי שתעשה את כל הדברים שאתה רוצה לעשות (במקרה של כחלון) ואנחנו נעדיף לקחת אותך על פניהם. אז ממשלת שמאל עשויה להכניס את כחלון וש”ס, ואפילו את יהדות התורה (נקווה שלא!) אבל כל זאת מפני שיכלו להרכיב ממשלה גם בלעדיהם.

למען האמת, אם ביבי יכול להביא את מפלגות הימין ל-61 מושבים, הוא יהיה זה שירכיב את הממשלה. אני לא חושב שהספקולציות המשונות האלה לגבי קואליציות מסוגים שונים מציאותיות במיוחד. ישנה הבנה רחבה למדיי לגבי מי זה מי, והמחנות הם הדבר המשמעותי, בסופו של דבר. אז בהקשר למטרה זו…אתם יכולים להצביע למפלגה שהכי עונה על הערכים שלכם…ואינכם צריכים לדאוג שהמפלגות הגדולות יאבדו מושבים. לדוגמא, אל תדאגו מה יקרה אם לא תצביעו ליכוד ותבחרו במקום זאת במפלגת ימין אמיתית קטנה יותר, אם אתם חוששים שביבי יאבד את ממשלתו לשמאל. להיפך, אתם תחזקו את ממשלת ביבי בכך שתכניסו לקואליציה אנשי ימין אמיתיים.

מנהיגים של מפלגות קטנות יותר לרב אומרים שהם יחברו לכל אחד מהצדדים, כדי לא לאבד מצביעים פוטנציאליים אשר עשויים להיות מודאגים שלא יחברו “לצד שלהם” או לא יהיו אפקטיביים מאחר ולא יהיו בקואליציה השולטת (והם לא מבינים שיש לזה השפעה הפוכה גדולה יותר, באופן פוטנציאלי, על חלק מהבוחרים, בה אנו דנים עכשיו). זה גם אטיקט טוב וכן שמירה על הקלפים קרוב ללבם, כדי שהמחנה שלהם לא ייקח אותם כמובן מאליו, אבל במקרים רבים זה פשוט לא ממש נכון. פייגלין, למשל, לא יצטרף לקואליציה של השמאל, כאשר, כשהוא היה מעורב, התאפשרה קואליציה של ימין.

כעת, לבסוף, הערה על שתי הבחירות הטובות ביותר.

זהות והימין המאוחד.

זהות, כמובן, תהיה ההפתעה הגדולה ביותר של הבחירות האלה. רק לאחרונה מאוד, התקשורת בכלל קיבלה, באי רצון, את העובדה שיעברו את אחוז החסימה (4 מנדטים), ואני מאמין שהם יקבלו הרבה יותר מנדטים מכפי שמדווח לנו עכשיו. לא אהיה מופתע אם פייגלין יקבל 7 עד 10 מושבים. במשך החודשים האחרונים, תקשורת המיינסטרים עדיין התעלמה ממנו, אבל אפשר היה להיתקל בתומכי פייגלין בכל מקום. הצעד לתמוך בלגליזציה של מריחואנה היה מבריק, וגרם לשינוי דעתם של אלפי בוחרים אשר בכל בחירות אחרות בחרו להצביע להריסתה של ישראל ונתינתה.  אבל כמוני, הוא מאמין בחופש. לא במריחואנה, אלא בחופש.

מעולם לא הייתי צריך להרהר בשאלה אם כן או לא להצביע לפייגלין. שנים רבות התבדחתי על כך שהליכוד היא מפלגה סוציאליסטית עם איש ימין אחד, משה פייגלין. אך בעוד זה אמנם היה המקרה, לא הייתה לי כל סיבה להצביע לליכוד. לבסוף פייגלין עזב, או נכון יותר לומר שהועף מהליכוד (על כך שהוא ימני במפלגה סוציאליסטית) והקים מפלגה משלו. מאז, הוא צובר תומכים והעניין בו גובר. האיש, בדומה לניוט גינגריץ’, הוא אידיאולוג…הוא איש מחשבה עמוק, נטע זר בשפת הפוליטיקה הישראלית. הוא מאמין במדינה היהודית שלנו, בהיסטוריה שלנו, במורשת ובזהות שלו, הוא פטריוט, איש אמיץ, ומדהים מכל – הוא מאמין גדול בחופש ובשוק חופשי.

המגדלור (לייטהאוס) כותב רבות על עניינים העסקים בחופש כלכלי, ובהזדמנות אחרת איכנס למשמעות הדבר במונחים של פוליטיקה ישראלית, זה די מרתק. אבל לעת עתה, אציין שזה הנושא הקריטי ביותר במדינה המודרנית שלנו מפני שאהבת עם ישראל, האחדות והעתיד שלנו כגזע, אומה ואמונה אחת נמצאים בסכנה גדולה תחת מערכת הממשל הסוציאליסטית, החילונית, החזקה הזאת. בכל מדינה הסוציאליזם מהווה איום לחנוק את העוצמה והחיוניות, אבל בישראל הוא מאיים על למצוץ את דמו של העם היהודי. המשך יבוא בנושא זה.

לסיכום, כנראה שאין הוגה ומנהיג על הבמה הלאומית קרוב יותר באמונותיו לשומר המגדלור (לייטהאוס) מאשר משה פייגלין. אבל מה עם הימין המאוחר? אנחנו תמיד מצביעים לגלגול כלשהו תחתיו מתאחדות מפלגות הימין.

ובכן, האמת היא שאף על פי שיהיה נהדר אם יקבלו מספר תומכים רב ככל האפשר, יש בימין המאוחד הנוכחי מחסור כלשהו בחוזק אינטלקטואלי. אין כאן חבר’ה כמו רחבעם זאבי “גנדי”, רפול, בני אילון, אפילו אריה אלדד או אורי אריאל. בהחלט אין זמבישים או כהניסטים. הרשימה, כעת, לוקה בחסר בשני היבטים. הראשון, היא איחוד של כמה חברים ממפלגתו של בנט (שפעם הייתה המפלגה הדתית הלאומית), והיא אינה ימנית כפי שהחבר’ה האלה לרב יהיו. חלק מחברי הרשימה הם די “מרכז”, ואפילו די סוציאליסטיים באופיים אף על פי שהם אנשים מעולים. ובצד של תקומה ועוצמה יהודית ברשימה, יש כמה חברה דרג ב’, כפי שצוין קודם לכן. מבלי לפרט יתר על המידה, אלה הם משקל הנוצה מבחינה אינטלקטואלית, לחלקם חסר קצת קלאס, והם דוגמא די עלובה לאיך יכולה להיראות הנהגה ימנית. בכל זאת, מדובר בפטריוטים עם כוונות טובות, כמובן.

על כן, שתי הבחירות הטובות ביותר הן אמנם זהות והימין המאוחד, אבל ההעדפה הגבוהה ביותר מוכרחה להיות זהות. הגיע זמנו של משה פייגלין, קצת פטריוטיות, קצת יידשקייט, ניצחון וחופש!